Kenny Larkin, Octave One, Theo Parrish // 02.01.14

בבלוק חוגגים את השנה החדשה ביום חמישי, ה-2 לינואר, במסיבה מטורפת בשתי רחבות, עם ארבעה אייקונים מדטרויט!

----------------------------------------------------------------
Thursday 2/1/2014 at The Block:
Motor City Night featuring:
The Block:
Kenny Larkin
Octave One (Live)

support by: Partok, Anna & Sousanna

The Squat:
Theo Parrish
support by: Amichay Matyas
----------------------------------------------------------------
TICKETS
70Nis (+ free chaser) for Club Members http://bit.ly/1e2OEAM 
90Nis Presale  http://bit.ly/J724ST 
120Nis at the door 

כרטיסים: 
70 ש"ח לחברי מועדון (+ צ'ייסר חינם): http://bit.ly/1e2OEAM
90 ש"ח במכירה מוקדמת: http://bit.ly/J724ST
120 ש"ח בדלת.
----------------------------------------------------------------
דטרויט. כל כך הרבה משמעויות במילה אחת. עבור רבים היא מזכירה עושר תרבותי ומורשת מוזיקלית ענפה. עבור אחרים היא מסמלת עוני, פשע נורא וריקבון אורבני מייאש. הדי העבר - הימים היפים של חברת התקליטים מוטאון והשגשוג הכלכלי שנבע מתעשיית הרכב המובילה בעולם - כבר בקושי מהדהדים ברחובותיה המוזנחים של דטרויט. העיר שהייתה פעם אור זוהר של קדמה ותעשייה, הפכה עם השנים לעיר רפאים, רצופה במבנים נטושים ומפעלי ענק העומדים גלמודים כמו אנדרטאות עצובות לעידן קדום של עושר ושגשוג.
בשיא כוחה, בשנות ה-50, כשתעשיית הרכב התפוצצה אחרי מלחמת העולם השנייה, חיו בדטרויט כמעט 2 מיליון איש. כיום מספר התושבים בעיר עומד על כ-700,000. בשנות ה-80, העיר הוכרזה כבירת הרצח של ארה״ב, וגם היום היא מובילה את רשימת הערים המסוכנות במדינה. השנה נכנסה דטרויט להיסטוריה בתור העיר האמריקאית הגדולה ביותר שהכריזה על פשיטת רגל.
בקצב ההתפתחות המסחרר של הטכנולוגיה וכוחה הבלתי מרוסן של הגלובליזציה, נדמה שדטרויט נשארה מאחור, בודדה וחסרת עתיד, מעין דרך עפר ללא מוצא המשתרכת לצידה של אוטוסטרדת המידע.
אך בתוך כל הייאוש הזה, ואולי דווקא בגללו, נוצרו התנאים להבשלתה של תרבות מוזיקלית מדהימה, שאין לה אח ורע באף עיר אחרת בעולם. אולי זו המציאות הקשה, כשהמוזיקה הופכת למפלט השפוי היחיד, ואולי אלו הנופים של השממה האורבנית ושרידי התעשייה של עידן נשכח, שגורמים לסאונד של עיר המכוניות להישמע כל כך שונה מכל דבר אחר. עמוק יותר, נואש יותר, אמיתי יותר. בין אם זה הסול של מוטאון, ההיפ הופ של ג׳יי דילה, ההאוס של מודימן ותיאו פאריש, או הטכנו של שלישיית בלוויל ששינו את העולם ושל מפיקי הדור השני, ג'ף מילס, קארל קרייג, ריצ'י הוטין, קני לארקין ואחרים - דטרויט תמיד הייתה מקור של בשורה וחידוש, מקום בו המציאות הקשה גרמה לחלומות להישמע יפים במיוחד.

בחמישי ה-2 לינואר, הבלוק יקדיש ערב מיוחד לטכנו ולהאוס של העיר דטרויט, ויארח כמה מבניה הטובים ביותר.

בבלוק - שלושה נציגי הדור השני של מפיקי הטכנו מעיר המכוניות: אוקטאב וואן, בפעם הראשונה בישראל. הופעה חיה של הצמד המיתולוגי, ממובילי תנועת הטכנו-סול והאחראים על חלק מהלהיטים הגדולים ביותר שיצאו מהעיר. אחריהם, ירעיד את הרחבה הראשית עם טכנו דטרויטי חסר פשרות - קני לארקין, שחוזר בפעם השניה לבלוק, אחרי אחד מהסטים הזכורים ביותר בתולדות המועדון, לפני יותר משנתיים.
בסקוואט - תיאו פאריש, האייקון שפתח את ליין הלג'נדס ב-2009, חוזר סוף סוף לישראל, אחרי 4 וחצי שנים ארוכות מדי. הדי.ג׳יי והמפיק האגדי ינגן סט ארוך של האוס, דיסקו, טכנו ועוד, על מערכת הסאונד של הסקוואט שעברה שדרוג מסיבי בשבועות האחרונים ושנשמעת כמו סוג של גן עדן.

Kenny Larkin
קני לארקין משתייך לדור השני של מפיקי הטכנו מדטרויט, אלו שלקחו את הסאונד העתידני והקשוח שהומצא בין קירות הבטון של העיר למקומות חדשים ומסעירים. לארקין, יליד דטרויט, פספס את השנים הראשונות של הטכנו בגלל שירות ארוך בצבא, אך עם שובו השתלב מיד במהפכה התרבותית החדשה והצטרף למעגליהם של החלוצים חואן אטקינס ודריק מאי ושל מפיקי הדור השני קארל קרייג וריצ'י הוטין. לארקין, שצמח מג׳אז, סול, פ׳אנק והאוס, שילב את השורשים עם סאונד הטכנו החדש ויצר סגנון בועט אך מלא בנשמה, שמותח קו ישיר בין דטרויט לשיקגו, או כמו שדריק מאי מגדיר זאת "היי-טק סול".

אחרי סדרה של ריליסים בלייבלים מקומיים בדטרויט, לארקין החל לייצר לעצמו הייפ מעבר לים, ואת אלבומיו הראשונים הוציא בלייבלים הבריטיים Warp ו-R&S שנתנו בית לטכנו האינטליגנטי ורב הרבדים שהוא יוצר. כמו רבים מהמפיקים הגדולים של עיר המכוניות, ההצלחה של לארקין באירופה עלתה על זו שבמגרש הביתי שבארה״ב, והוא נחשב לאחד האמנים המשפיעים ביותר על סצנות הטכנו האנגלית והגרמנית.
לינקים:

15 דקות של דיפ ספייס היפנוטי בלייבל של המועדון הברלינאי Watergate, מספטמבר האחרון:

קני לארקין עושה זאת שוב. רמיקס משוגע ל-Inner City. מפרק!

הרמיקס הג'אזי היפהפה של לארקין ל- “Don’t Need A Cure For This” של רדיו סלייב שיצא בלייבל רקידס:

רמיקס מעולה של לארקין ל-OK של בן קלוק, שיצא בלייבל אוסטגוט טון:

בן קלוק מחזיר רמיקס ללארקין, בלייבל של קארל קרייג Planet E:

קלסיקות העבר:
מהריליסים הראשונים של לארקין ב-R&S, מ-1995. פצצת אנרגיה עם סווינג שאי אפשר לעמוד בפניו.

וינטאז' לארקין מ-1993 נשמע פשוט מדהים

הרמיקס של לארקין ל-Inner City מ-1994 שנחשב לאחד מהרמיקסים הטובים שיותר שיצאו להרכב המיתולוגי של קווין סונדרסון:

סטים:

בדומה לאמני הג׳אז הגדולים כמו מיילס דיוויס או ת׳לוניוס מונק, גם אמני הטכנו של דטרויט, מקבלים יותר כבוד באירופה מאשר בארה״ב. לארקין מהפנט אלפי אנשים בפסטיבל קזנטיפ שבאוקראינה ב-2012.
סט מצולם במאסילו, רוטרדם.
סט מהפנט שלארקין מיקסס במיטה! 2012

Octave One
אם הטכנו נחשב למקבילה המודרנית למוטאון מבחינת תרבות המוזיקה של דטרויט, אז אוקטב וואן הם הג׳קסון פייב. ההרכב של האחים ברדן מבוסס על צמד האחים הגדולים לורנס ולאונרד, אך משתתפים בו לרוב גם האחים לורן, לינל ולאנס. הם גדלו בבית בו כל אחד חויב לקחת שיעור מוזיקה, וכשהטכנו תפס אותם, הם עבדו כסוחבי ציוד בסיבובי הופעות של בוב ג׳יימס (חלוץ הג׳אז פ׳אנק ואחד האמנים המסומפלים ביותר בכל הזמנים). ב-1990 הם פרצו עם הלהיט "I Believe״, והביאו, בדומה לג׳קסון פייב, אלמנט כיפי חדש ומשוחרר לבמת הטכנו של דטרויט. האחים ברדן ראו בטכנו כדרך לברוח מהמציאות, ויצרו מוזיקה שאינה מנסה לחנך, אלא רק להרים את המסיבה ולתת את הגרוב הנכון שיגרום לך לשכוח מהכול. כשהוציאו את הקטע "Blackwater" בלייבל שלהם 430 West, הם כבר הפכו לשם דבר עולמי, ומאז הם לא מפסיקים להסתובב בעולם בפסטיבלים והאירועים הנחשבים ביותר, וחוצים את כל הקהלים והגילאים של אוהבי הטכנו - מהבליינים של מועדוני איביזה ועד ההיפסטרים של ה-MoMA בניו יורק. אוקטב וואן הם פריקים מוצהרים של ציוד אנלוגי, והסט החי שלהם כולל סינתיסייזרים נדירים ומכונות תופים אמיתיות. זה אולי כבד, אבל מבחינתם אין דרך אחרת, ובידיהם המיומנות המכונות האלה קמות לתחייה ומשדרות בתדרים אליהם מחשבים פשוט לא יכולים להגיע.

לינקים:

הלהיט הראשון של אוקטאב וואן, "I Believe״, כבר מזמן הפך לקלסיקה. שטיחי הסינתיסייזרים נשמעים כמו גל שוטף של רגש, ותכנות התופים בוודאי שימח את דריק מאי שהוציא את הריליס הזה בלייבל שלו, Transmat, ב-1990.

להיט הקרוסאובר שהפך את אוקטב וואן לשם שאיש שיש לו אוזניים לא יכול להתעלם ממנו. ליין סינתי קדחתני לפי מיטב המסורת הדטרויטית, עם טאצ׳ סולפולי של כינורות ופזמון קאצ׳י וממכר. הקטע הפך לקלסיקה בסטים של תקליטני על כמו לורן גרנייה, דני טנגליה, ג'ף מילס, ריצ'י הוטין, דריק מאי ורבים אחרים.

רק מוזיקה מדטרויט יכולה להישמע כך:

בן קלוק ונינה קרביץ נותנים כבוד לאוקטאב וואן:

עוד טכנו קלסי מאת אוקטאב וואן:

מתוך האלבום של אוקטאב וואן בלייבל Tresor של המועדון הברלינאי המפורסם:

פנינים אנלוגיות:

אשליות:

סטים:

אוקטאב וואן מופיעים בפיקניק האלקטרוני Sunset Island בסן פרנסיסקו, ביוני האחרון:

שעתיים של לייב מגוטק קלאב הגרמני:

ראיון:

Theo Parrish
הוא אמנם גדל בשיקגו, אך מאז שהתמקם בדטרויט הפך ת׳יאו פאריש לאחד הסמלים הבולטים ביותר בסצנה של עיר המכוניות. המפיק והדי ג׳יי, שבנעוריו צפה בענקים כמו לארי הרד וליל לואיס מסובבים תקליטים, ידוע כטהרן של ויניל וציוד אנלוגי. הוא למד אמנות ופיסול, ושאב מכך השפעה ישירה על המוזיקה שלו: ״מלבד החומרים שאתה משתמש בהם, מוזיקה ופיסול הם בעצם מאוד דומים. באמנות תלת מימדית, אתה מעצב נפח, גובה וצפיפות של חומר. עם סאונד, אתה מעצב את אותם הדברים, יחד עם אלמנט של זמן.״ ואכן, קטעי הדיפ האוס הג׳אזיים שלו, אותם הוא מכנה ״פסלי סאונד״, ניחנים בתלת מימדיות מיוחדת, מרקם מחוספס שמזכיר עץ מיושן או אבן עתיקה. אחרי שהשלים את לימודיו ב-1994 עבר לדטרויט, שם התחבר עם עוד מפיק ודי ג׳יי שחלק את חזונו - קני דיקסון ג׳וניור, הידוע כמודימן. השניים החלו לעבוד יחד, ובמהרה הפך פאריש לחלק מרכזי בגל החדש של ההאוס הדטרויטי, יחד עם דיקסון, מרסלוס פיטמן ואחרים. כדי.ג׳יי, פאריש אינו מפחד להפתיע את הקהל עם שבירות ז׳אנריות מפתיעות, ואפילו חובבי ההאוס הקשים ביותר עלולים למצוא את עצמם מפזזים לפתע לקטע אפרו-ביט ישן או אפילו דאב במהלך הסטים שלו. הכישרון הגדול של פאריש טמון באופן בו הוא מצליח לחבר את כל הנקודות של המוזיקה השחורה לדורותיה, ולא בכדי הוא נחשב לסמכות מוזיקלית עליונה, שמקבלת כבוד הרבה מעבר לעולם ההאוס. רק לאחרונה הוציא את האוסף המדהים Black Jazz Signature, בו בחר את הקטעים האהובים עליו מתוך הקטלוג של לייבל הג׳אז הנדיר מהסבנטיז Black Jazz. בעולם בו כל אחד עם לפטופ יכול להרים מסיבה, פאריש הוא מהבודדים שעוד שומרים על כבוד המעמד, כמו סמוראי שנשאר נאמן לקוד המסורתי והישן, ומזכיר לכולנו מה זה בעצם אומר להיות די ג׳יי.

לינקים:

אחד מהקטעים המדהימים שיצאו לאחרונה ב-Sound Signature, בו מארח פאריש את החתום החדש בלייבל אנדרו אשונג. זה כבר לא האוס, אבל זה גם לא פופ. זה לא סמבה, אבל גם לא אפרו ביט. פשוט רגש טהור וצלילים אורגניים ואמיתיים. מופתי.
הרמיקס הקלאסי של קארל קרייג ל-Falling Up של פאריש:

הרמיקס המשוגע של פאריש ל-LCD Soundsystem:

Dark Petterns בלייבל Peacefrog

הוא התחיל את דרכו כאמן סימפולים, אך עם הזמן עבר פאריש לחקור את עולמות הסינתיסייזרים והכלים החיים. הקטע הזה, הלקוח מהאלבום "First Floor״, הוא מין תערובת דיפ האוס לואו פיי שכוללת בייסליין עקום במיוחד וקול גברי מרחף (אולי אפילו פאריש עצמו?). הכוח המרפא של המוזיקה בשיאו.

Soul Power מדהים

דיפ האוס אנלוגי וחם

דוגמא טובה לאווירה המיוחדת שמשרה המוזיקה של פאריש - מעל התופים המלוכלכים מתפתלים להם סולמות עולים ויורדים של קלידים ג׳אזיים א-טונליים, כמו להקת ג׳אז המכוונת את כליה רגע לפני ההופעה' ולפתע, בהרף עין, נכנס סימפול הפסנתר המרגש כל כך מהסרט בלייד ראנר, ומשגר את המאזין לטיסת יחיד מעל שמי העיר. תרימו ווליום!
ראיונות וסטים:

Djoon 2012
ראיון מצוין של ת'יאו בו הוא מדבר על כך שהוא מרגיש הוא שגריר של אמנות אמריקאית ועל זה שהוא לא מאמין בפלאשים של מצלמות בזמן שהוא מנגן (נשמע מוכר?):

Slices 
קניות תקליטים עם ת'יאו

גרד יאנסן מראיין את ת'יאו פאריש:

חמש שעות מ-Cutloose ב-Manchester

סט לרדבול מיוזיק אקדמי

בוילר רום

קליפ מטורף ממסיבה שלו בגלזגו.
שימו לב איך הוא משחק עם הקהל בדקה7:00:

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה